הרב יוסף חיים גבאי שלטי"א

אין אדם נשאר אדיש בהעיפו מבט חודר אל עבר דברי רש"י הנפלאים בפסוק זה. דו-שיח מבהיל בין הקב"ה למשה רבינו אשר יכול, בעזרת השם, לתת לנו חיזוק גדול בעבודת ה' שלנו.

המראות הצובאות כידוע אלו אותן מראות פשוטות שהיו בנות ישראל במצרים מתאפרות ומתקשטות למולן, לכבוד בעליהן שהיו חוזרים מן העבודה הקשה תחת ידי המצרים. כשהגיע העת שבה ביקש משה מכל אחד בבני ישראל להביא את אשר ידבנו ליבו כתרומה להקמת המשכן, הלכו אותן נשים צדקניות והביאו את המראות הללו, בתור תרומתן הצנועה להקמת המשכן. כשראה משה רבינו את אותן המראות, מיד מאס בהן ותמה: 'כיצד מראות אשר קישטו אשה לפתות בעלה ישמשו במקדש?!'. מיד פנה אליו הקב"ה והודיע לו לקבלם בסבר פנים יפות, כי הם חביבים עלי מכל הנדבות שנתרמו לצורך המשכן, שכן בימים הכי קשים של עם ישראל שם במצרים, המצרים עשו הכל על מנת שעם ישראל לא ימשיך להתקיים, חוץ מהשלכת הולדות ליאור, הוסיפו המצרים לעייף את הגברים עד כלות כחם, זאת בכדי שלא יוכלו בהגיעם לביתם לקיים את מצות פריה ורביה כהלכתה.

tt

אך נשות ישראל הצדקניות, מסרו נפשן, והשתדלו מעל כוחות הטבע, לעורר ולשדל את בעליהם להתגבר על העיפות הנורא מתוקף עבודת הפרך, ולקיים איתם את מצות הפריה והרביה. מסירות הנפש הזו של בנות ישראל הבעירה בשמים שמחה כה גדולה, עד שעלתה מעלת אותן המראות הפשוטות, על כל תכשיטי הכסף והזהב שנתרמו, כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב. את ה' יתברך מעניינת אך ורק הכוונה של האדם, ולא המראה או הרושם החיצוני שלה.

לכן גם עשו מאותן מראות את הכיור וכנו (הבסיס שעליו היה מונח הכיור), כי אין לך פעולה במקדש שאפשר לעשותה ללא הכיור, שהרי לפני כל עבודה במקדש היו חייבים המבצעים לנטול ידיהם בכיור, וזו חביבות נשות ישראל לפני הקב"ה. כמו שאומר הפסוק בשיר השירים 'שחורה אני ונאוה', בגלל שבני ישראל משחירים ומלכלכים עצמם עד כדי מסירות נפש לקיום מצות האל ברוך הוא, הם תמיד בבחינת 'נאוה', זאת אומרת נאים ויפים לפני המקום. כי זה כל מה שה' מבקש, טוב פעם אחת בצער ממאה שלא בצער!.

tt

במהלך הפרשה אנו מוצאים לא פעם את הביטוי 'ויעש בצלאל', והקושיה הפשוטה היא מדוע לא יכלו לרשום פעם אחת בסוף שאת כל הדברים המסוימים האלו בצלאל עשה? על שאלה זו עונים חז"ל במדרש באותה דרך שהסברנו לעיל, 'על שנתן נפשו עליו (על המשכן) ביותר, לא קיפח הקב"ה שכרו ופרסמו הכתוב על כל דבר ודבר', הנה שוב אותה מתכונת, הקב"ה לא מחפש כלום חוץ ממסירות נפש על קיום התורה, הבא ליטהר מסייעים בידו, 'המכתב מאליהו' כותב באגרת : 'עבודתי תלמדני כי אין דבר שאי אפשר (לעשות) אם זוכין לסייעתא דשמיא, וכשעושין במרץ ובמסירות נפש למען למוד התורה הקדושה, אז ה' יתברך מסייע בדרך נס ממש, ורואין ברכה והצלחה בכל אשר יפנו', את הדברים הוא כתב מתוך נסיון מוחשי שהוא חווה באופן אישי, והדבר לא רחוק מאיתנו, אין אדם שמסר נפש בשביל ה' יתברך ולא זכה לראות ישועה בקרוב. לפעמים על האדם ישנם כוחות טומאה שמפריעים לא לשוב אל ה' יתברך באהבה, וגם אם הוא שב בתשובה כבר, אז הם מקלקלים לו כל הנאה בלימוד התורה שבה גנוזים כל התענוגות בעולם, הסיבה לכך היא לרוב, אותן העונות שעוד לא עשה עליהם תשובה, אך אם ידע האדם שבמסירות נפש אחת לכבוד ה' יתברך, אם ישב ללמוד בכח אף על פי שאין לו חשק, או אם יתפלל בכוונה – אף על פי שהיא מאולצת, בזה המעשה ישבור את אותם חילות טומאה – וישיב לנפשו הטהרה האלוקית, ואת ישוב הדעת שיתן לו אושר והצלחה בחיים. יש קונה עולמו בשעה אחת, כמה מבהיל.

tt

מספרים על הגאון הירושלמי ר' משה יהושע לנדוי זצ"ל שלעת זקנותו חלה במחלה, שהתרופה אליה מצמיאה את האדם באופן עז. והנה פעם, חיכה למטוס על מנת לשוב ארצה, השהיה בשדה התעופה ארכה כמה שעות, שבהן חזר הגאון על עשרות משניות בסדר טהרות, דבר שמן הסתם מצמיא את האדם מאוד. למרות שהיה לו בקבוק מים, סירב הגאון לשתות מחמת שאין שם כוס, ואין זו דרך אדם לשתות מהבקבוק, גם לאחר שעלו למטוס, סירב להטריח את הדייל לפתוח לו המטבח לפני הזמן, וגם לאחר שקיבל את הכוס לידו, החל מדבר בעיון על משמעות הברכה 'שהכל נהיה בדברו', עד שהעיר לו אחד ממלויו שהוא כבר מתעכב יותר מידי זמן ללא שתיה, ובמצבו הוא מוכרח לשתות, רק אז הוא התפייס ושתה מן הכוס אשר לפניו. בטוח שבראש כל קורא שורות אלו, מהדהדת התמיהה: למה הוא מזיק לעצמו? למה לו לסבול ללא צורך? אך התשובה היא פשוטה, ה' יתברך אוהב מסירות נפש, ואין דרך טובה יותר למסור נפש לה' יתברך אלא על ידי ויתור על הדברים שהאדם הכי חושק אליהם באותו רגע למען קיום רצון ה'. הגאון ודאי ידע כמה חשוב זה לשתות, וכמה צריכים אנו לשמור על הבריאות, אך הוא הבין מעל הכל את מעלת מסירות הנפש לשם ה' יתברך, כמה שבירת התאוה חשובה בשמים. ביום ההילולה של הרב כהנמן זצ"ל, רצו בישיבת פונוביץ' לעשות משהו יוצא דופן לעילוי נשמתו של מייסד הישיבה, ניגש אליהם המשגיח, איש האלקים, ר' יחזקאל לוינשטיין, ואמר להם: אם אתם רוצים לעשות רעש גדול בשמים, קבלו על עצמכם לשבור את התאוות והרצונות הכי חזקים שלכם לכבוד ה' יתברך, ואכן כך עשו. אין לנו שום הבנה בערכה של פעולה אחת קטנה שאנו עושים מתוך מסירות נפש, וכולנו תפילה לה' יתברך שיזכנו להבין רוממות המעמד הגדול של יהודי אשר מוסר נפשו לה' יתברך, ששומר תורה ומצוות מול החברה הלועגת סביבם. אין ערך לדרגתו, ועליו נאמר במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד. והדבר מבהיל למתבונן.