המשנה באבות (ג,יד) אומרת: 'חביבין ישראל שנקראו בנים למקום, חיבה יתרה נודעת להם שנקראו בנים למקום, שנאמר: "בנים אתם לה' אלוקיכם". ה'אור החיים' הקדוש, מעורר מתוכה קושיה מענינת - איזו חיבה יתרה נודעה כשהקב"ה קרא לנו בנים, הרי גם בתחילת המשנה נאמר שישראל 'בנים למקום'?  אם כן מה ההבדל בין השבח הראשון לשני? ותירוצו מתוק מדבש, הרי ידועה ההלכה ש'אין אומרים שבחו של אדם בפניו' (עירובין יח:), וממילא תמיד ידענו שהקב"ה מחבב אותנו כמו בנים, כמובא בשבח הראשון, אך ברגע שהקב"ה אמר לנו את זה, 'פנים מול פנים' כביכול, והרי לא אומרים לאדם בפניו אלא מקצת משבחו, כאן כבר גילינו שאנחנו הרבה יותר מ'בנים', אנחנו קשורים לקב"ה בקשר הרבה יותר עמוק, ואת זאת הנקודה צריכים אנו להבהיר.

בספר 'מאור עינים' מקשה על הגמרא במסכת ברכות (ו,ב), שם מובא שהקב"ה משתבח בעם ישראל על כך שהם מייחדים שמו בעולם, על ידי אמירת 'שמע ישראל.. ה' אחד' בכל יום, וכשכר על כך מבטיח הקב"ה שהוא יעשה אותנו 'גוי אחד בארץ', ולכאורה אינו מובן מה המחמאה להיות 'גוי אחד', הרי כל אומה היא מיוחדת באופי שלה? וכאו מתבהרת לה ההבנה בקשר בין הקב"ה לעמנו הקדוש, הרי שאנו אומרים שהקב"ה 'אחד' אין הכוונה שהוא אחד מתוך כמה, זאת אומרת שברור לנו שלא בא אחריו שתים, הקב"ה הוא יחיד מעל כל הבנה, אין לנו שום השגה במהות הבורא, כך באותה מידה הקב"ה מחזיר לנו, שהוא ידאג כביכול, שאנו נהיה 'אחד', ללא שום הבנה, מחוברים אחד לשני מעל כל טבע. ונמשיך להסביר.

בפרשת השבוע שלנו אנו רואים שהקב"ה מסדר את בני-ישראל לשבטיהם כולם ילכו סביב המשכן, כל שבט על מקומו בדיוק כמו מלאכי מעלה אשר הם מסודרים לפי תפקידם על מקומם מלבד יתרון הסדר בכך, למדים אנו מכאן עוד רעיון אדיר. לכל יהודי יש מקום מסויים בעולם שמיוחד רק לו, הקב"ה רמז זאת לבני-ישראל במהלכם במדבר, לכל שבט יש מקום מיוחד אליו, לכל משפחה יש מקום המיוחד לה, ולמרות היחודיות שיש בכל אחד ואחד - אין שום סיכוי להגיע לשלימות אמיתית אלא אם כן מחברים את כולם ביחד, האחדות בעם ישראל היא הדלת היחידה להשיג שלימות, לא לחינם נחרב בית המקדש בעבור שנאת חינם, כי כשאין אהבה בין עם ישראל - הדלת להשיג שלימות נעולה, ולכן אין צורך בבית מקדש, שהיווה המקום להשגת השלימות בין ישראל לאביהם שבשמים.

יסוד גדול בעבודת הבורא הוא 'אהבת ישראל', אשר אותו חייב האדם ליטע עמוק בנבכי ליבו, 'האומר אין לי אלא תורה אפילו תורה אין לו', כך אומרת הגמרא, וההסבר לכך פשוט, כי התורה היא אמצעי להשיג דבקות חברים ובכך ליצור את שלימות בנין עם ישראל, וברגע שאין לאדם שום פירות מכך שלומד תורה, אלא רוצה הוא להשאר בארבע אמות של הלכה, ולעולם לא לקיים אותם - ברור שאין בתורתו שום חשיבות, כמו רכב שיתמלא בדלק ואף פעם לא יסע, כמובן שהדלק הוא מצרך חשוב, אך חוסר השימוש ברכב - יגרום לעיפוש הדלק , ואולי גם יפגע ברכב. כלל מצוות התורה מורכבות בצורה כזו שכל עובד ה' זקוק לזולת- אין מנין בלי ציבור, אין למי לתת צדקה אם אין עניים, אין תרומות ומעשרות בלי כהנים ולויים, ןהדבר הכי חשוב - אין את מי לאהוב כשאין חברים. כל אדם חייב לזולת ואפילו הגדול שבגדולים, וכבר כתב בחובת הלבבות שמעלת הפרישות הטובה ביותר היא דווקא כשמצוי האדם בין אנשים, ובתוכם מרכז במחשבתו את אהבתו הרבה לה' יתברך, 'לא ניתנו המצוות אלא לצרף בהן את ישראל', להעשות חטיבה אחת, עד כדי כך שאמר ר' מאיר: יהודי שעשה תשובה גורם שימחלו עונותיהם של כל הדור.

לכן פירות האהבה לזולת רבות הן, שכן לא יוכל האדם לרכוש מידות טובות אלמלא הזולת, אוהב ישראל באמת - ימנע בלי שום מאמץ מלשון הרע ורכילות שהוא אחד העונות שיותר מייסרים את האדם. גם התחזקות באמונה ובטחון בה', שזו המתנה הנפלאה ביותר אותה יכול לקבל האדם, יכולים אנו לשאוב מאהבת הזולת, הרי לא יכול להיות אדם שישא ויתן באמונה לולי אהבת ישראל שיש לו, שמכוחה אינו מעיז חס לשלום להזיק לחבירו, וכבר אמרו חז"ל 'הגוזל את חבירו פרוטה כאילו נוטל את נפשו', גם האמונה בהשגחה פרטית וקבלת היסורים באהבה מתחזקים מאהבת הזולת, שכן אנו מאמינים ש'אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזים על כך מלמעלה', וממילא לא נוכל לחשוב רע על הזולת, שבפועל לא עשה כלום, רק כך גזרו מלמעלה. וכל שכן שימנע האדם מאלימות, אם יבין מה ערכה העצום של כל נשמה בעם ישראל, עד שאמרו 'הסותר לועו של יהודי כאילו סותר פני שכינה'.

כמה חשוב במיוחד בדורנו אנו להתחזק דווקא במצווה היקרה זו, שהיא יסוד רחב לכל עבודת האדם עלי אדמות. ורואים אנו כמה היצר הרע מנסה לחרחר ריב בעם ישראל בכל עת, ועוד מוצא לכך היתרים לאין ערוך, כאילו 'אותו מצווה להקניט או להעליב', וברור לכולם שאין לדברים שום יסוד. יקרת נשמתו של כל יהודי מעבר להשגה שלנו, כמו שפתחנו במאמר, אולי אם היינו יותר משקיעים בתשומת לב לזולת הוא היה מתנהג אחרת? למה לא ננסה להחמיא לו, ולא נקשיב ליצר שדורש שנהיה 'אמיתיים עם עצמנו'. רובם של הפושעים הם אנשים שאף אחד לא אמר להם שהוא אוהב אותם, בהתיחסות לזולת חשוב לזכור תמיד שעדיף לאהוב אהבה מזויפת מלשנוא שנאה אמיתית, מה גם שבסוף החיצוניות חודרת פנימה ומשפיעה היטב גם על הפנימיות. אצל רבינו ה'חזון איש' על שני כסאות היו יושבים אפילו שלושה, רק מצהלת פניו - אהבת ישראל היתה קורנת ושופעת החוצה, עד ששום צפיפות לא מפריעה. ה' יזכנו ללמוד ממידותיו, ולהתחזק באהבת ישראל אמן.