פרשת בלק

(ב) וַיַּרְא בָּלָק בֶּן צִפּוֹר אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמֹרִי:

וירא בלק בן צפור את כל אשר עשה ישראל לאמרי. אמר אלו שני מלכים שהיינו בטוחים עליהם לא עמדו בפניהם, אנו על אחת כמה וכמה. לפיכך ויגר מואב: (רש"י)

(ג) וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם מְאֹד כִּי רַב הוּא וַיָּקָץ מוֹאָב מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

ויגר. לשון מורא, כמו (איוב יט, כט) גורו לכם: ויקץ מואב. קצו בחייהם: (רש"י)

(ד) וַיֹּאמֶר מוֹאָב אֶל זִקְנֵי מִדְיָן עַתָּה יְלַחֲכוּ הַקָּהָל אֶת כָּל סְבִיבֹתֵינוּ כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר אֵת יֶרֶק הַשָּׂדֶה וּבָלָק בֶּן צִפּוֹר מֶלֶךְ לְמוֹאָב בָּעֵת הַהִוא:

אל זקני מדין. והלא מעולם היו שונאים זה את זה, שנאמר (בראשית לו, לה) המכה את מדין בשדה מואב, שבאו מדין על מואב למלחמה. אלא מיראתן של ישראל עשו שלום ביניהם. ומה ראה מואב לטול עצה ממדין, כיון שראו את ישראל נוצחים שלא כמנהג העולם, אמרו מנהיגם של אלו במדין נתגדל, נשאל מהם מה מדתו. אמרו לו אין כחו אלא בפיו. אמרו אף אנו נבא עליהם באדם שכחו בפיו: כלחוך השור. כל מה שהשור מלחך אין בו ברכה: בעת ההוא. לא היה ראוי למלכות. מנסיכי מדין היה, וכיון שמת סיחון מנוהו עליהם לצורך שעה: (רש"י)

(ה) וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר פְּתוֹרָה אֲשֶׁר עַל הַנָּהָר אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹ לִקְרֹא לוֹ לֵאמֹר הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם הִנֵּה כִסָּה אֶת עֵין הָאָרֶץ וְהוּא יֹשֵׁב מִמֻּלִי:

פתורה. כשלחני הזה שהכל מריצין לו מעות, כך כל המלכים מריצין לו אגרותיהם. ולפי פשוטו של מקרא כך שם המקום: ארץ בני עמו. של בלק. משם היה, וזה היה מתנבא ואומר לו עתיד אתה למלוך. ואם תאמר מפני מה השרה הקדוש ברוך הוא שכינתו על גוי רשע, כדי שלא יהא פתחון פה לאמות לומר אלו היו לנו נביאים חזרנו למוטב, העמיד להם נביאים והם פרצו גדר העולם, שבתחלה היו גדורים בעריות וזה נתן להם עצה להפקיר עצמן לזנות: לקרא לו. הקריאה שלו היתה ולהנאתו, שהיה פוסק לו ממון הרבה: עם יצא ממצרים. ואם תאמר מה מזיקך: הנה כסה את עין הארץ. סיחון ועוג שהיו שומרים אותנו עמדו עליהם והרגום: והוא ישב ממלי. חסר כתיב, קרובים הם להכריתני, כמו (תהלים קיח, י) כי אמילם: (רש"י)

(ו) וְעַתָּה לְכָה נָּא אָרָה לִּי אֶת הָעָם הַזֶּה כִּי עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי אוּלַי אוּכַל נַכֶּה בּוֹ וַאֲגָרְשֶׁנּוּ מִן הָאָרֶץ כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר:

נכה בו. אני ועמי נכה לו בהם. דבר אחר לשון משנה היא (ב''מ קה ב) מנכה לו מן הדמים, לחסר מהם מעט: כי ידעתי וגו' . על ידי מלחמת סיחון שעזרתו להכות את מואב: (רש"י)

(ז) וַיֵּלְכוּ זִקְנֵי מוֹאָב וְזִקְנֵי מִדְיָן וּקְסָמִים בְּיָדָם וַיָּבֹאוּ אֶל בִּלְעָם וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו דִּבְרֵי בָלָק:

וקסמים בידם. כל מיני קסמים, שלא יאמר אין כלי תשמישי עמי. דבר אחר קסם זה נטלו בידם זקני מדין, אמרו אם יבא עמנו בפעם הזאת יש בו ממש, ואם ידחנו אין בו תועלת, לפיכך כשאמר להם לינו פה הלילה, אמרו אין בו תקוה, הניחוהו והלכו להם, שנאמר וישבו שרי מואב עם בלעם, אבל זקני מדין הלכו להם: (רש"י)

(ח) וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם לִינוּ פֹה הַלַּיְלָה וַהֲשִׁבֹתִי אֶתְכֶם דָּבָר כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר יְהוָה אֵלָי וַיֵּשְׁבוּ שָׂרֵי מוֹאָב עִם בִּלְעָם:

לינו פה הלילה. אין רוח הקדש שורה עליו אלא בלילה, וכן לכל נביאי אמות העולם, וכן לבן בחלום הלילה, שנאמר (בראשית לא, כד) ויבא אלהים אל לבן הארמי בחלם הלילה. כאדם ההולך אצל פלגשו בהחבא: כאשר ידבר ה' אלי. אם ימליכני ללכת עם בני אדם כמותכם אלך עמכם, שמא אין כבודו לתתי להלך אלא עם שרים גדולים מכם: וישבו. לשון עכבה: (רש"י)

(ט) וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם וַיֹּאמֶר מִי הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה עִמָּךְ:

מי האנשים האלה עמך. להטעותו בא. אמר פעמים שאין הכל גלוי לפניו, אין דעתו שוה עליו, אף אני אראה עת שאוכל לקלל ולא יבין: (רש"י)

(י) וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל הָאֱלֹהִים בָּלָק בֶּן צִפֹּר מֶלֶךְ מוֹאָב שָׁלַח אֵלָי:

בלק בן צפור וגו' . אף על פי שאיני חשוב בעיניך, חשוב אני בעיני המלכים: (רש"י)

(יא) הִנֵּה הָעָם הַיֹּצֵא מִמִּצְרַיִם וַיְכַס אֶת עֵין הָאָרֶץ עַתָּה לְכָה קָבָה לִּי אֹתוֹ אוּלַי אוּכַל לְהִלָּחֶם בּוֹ וְגֵרַשְׁתִּיו:

קבה לי. זו קשה מארה לי, שהוא נוקב ומפרש: וגרשתיו. מן העולם. ובלק לא אמר אלא ואגרשנו מן הארץ, איני מבקש אלא להסיעם מעלי, ובלעם היה שונאם יותר מבלק: (רש"י)

(יב) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם לֹא תָאֹר אֶת הָעָם כִּי בָרוּךְ הוּא:

לא תלך עמהם. אמר לו אם כן אקללם במקומי. אמר לו לא תאר את העם. אמר לו אם כן אברכם. אמר לו אינם צריכין לברכתך, כי ברוך הוא. משל אומרים לצרעה לא מדבשיך ולא מעקציך: (רש"י)

(יג) וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרֵי בָלָק לְכוּ אֶל אַרְצְכֶם כִּי מֵאֵן יְהוָה לְתִתִּי לַהֲלֹךְ עִמָּכֶם:

להלך עמכם. אלא עם שרים גדולים מכם. למדנו שרוחו גבוהה ולא רצה לגלות שהוא ברשותו של מקום אלא בלשון גסות, לפיכך ויוסף עוד בלק: (רש"י)

(יד) וַיָּקוּמוּ שָׂרֵי מוֹאָב וַיָּבֹאוּ אֶל בָּלָק וַיֹּאמְרוּ מֵאֵן בִּלְעָם הֲלֹךְ עִמָּנוּ: (טו) וַיֹּסֶף עוֹד בָּלָק שְׁלֹחַ שָׂרִים רַבִּים וְנִכְבָּדִים מֵאֵלֶּה: (טז) וַיָּבֹאוּ אֶל בִּלְעָם וַיֹּאמְרוּ לוֹ כֹּה אָמַר בָּלָק בֶּן צִפּוֹר אַל נָא תִמָּנַע מֵהֲלֹךְ אֵלָי: (יז) כִּי כַבֵּד אֲכַבֶּדְךָ מְאֹד וְכֹל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלַי אֶעֱשֶׂה וּלְכָה נָּא קָבָה לִּי אֵת הָעָם הַזֶּה:

כי כבד אכבדך מאד. יותר ממה שהיית נוטל לשעבר אני נותן לך: (רש"י)

(יח) וַיַּעַן בִּלְעָם וַיֹּאמֶר אֶל עַבְדֵי בָלָק אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת פִּי יְהוָה אֱלֹהָי לַעֲשׂוֹת קְטַנָּה אוֹ גְדוֹלָה:

מלא ביתו כסף וזהב. למדנו שנפשו רחבה ומחמד ממון אחרים. אמר, ראוי לו לתן לי כל כסף וזהב שלו, שהרי צריך לשכור חילות רבות, ספק נוצח ספק אינו נוצח, ואני ודאי נוצח: לא אוכל לעבר. על כרחו גלה שהוא ברשות אחרים, ונתנבא כאן שאינו יכול לבטל הברכות שנתברכו האבות מפי השכינה: (רש"י)

(יט) וְעַתָּה שְׁבוּ נָא בָזֶה גַּם אַתֶּם הַלָּיְלָה וְאֵדְעָה מַה יֹּסֵף יְהוָה דַּבֵּר עִמִּי:

גם אתם. פיו הכשילו, גם אתם סופכם לילך בפחי נפש כראשונים: מה יסף. לא ישנה דבריו מברכה לקללה הלואי שלא יוסיף לברך, כאן נתנבא שעתיד להוסיף להם ברכות על ידו: (רש"י)

(כ) וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם לַיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ אִם לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים קוּם לֵךְ אִתָּם וְאַךְ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה:

אם לקרא לך. אם הקריאה שלך וסבור אתה לטול עליה שכר, קום לך אתם: ואך. על כרחך את הדבר אשר אדבר אליך אתו תעשה, ואף על פי כן וילך בלעם, אמר שמא אפתנו ויתרצה: (רש"י)

(כא) וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת אֲתֹנוֹ וַיֵּלֶךְ עִם שָׂרֵי מוֹאָב:

ויחבש את אתנו. מכאן שהשנאה מקלקלת את השורה, שחבש הוא בעצמו. אמר הקדוש ברוך הוא רשע כבר קדמך אברהם אביהם, שנאמר (בראשית כב, ג) וישכם אברהם בבקר ויחבש את חמורו: עם שרי מואב. לבו כלבם שוה: (רש"י)

(כב) וַיִּחַר אַף אֱלֹהִים כִּי הוֹלֵךְ הוּא וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ יְהוָה בַּדֶּרֶךְ לְשָׂטָן לוֹ וְהוּא רֹכֵב עַל אֲתֹנוֹ וּשְׁנֵי נְעָרָיו עִמּוֹ:

כי הולך הוא. ראה שהדבר רע בעיני המקום ונתאוה לילך: לשטן לו. מלאך של רחמים היה והיה רוצה למנעו מלחטוא, שלא יחטא ויאבד: ושני נעריו עמו. מכאן לאדם חשוב היוצא לדרך יוליך עמו שני אנשים לשמשו וחוזרים ומשמשים זה את זה: (רש"י)

(כג) וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ יְהוָה נִצָּב בַּדֶּרֶךְ וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ וַתֵּט הָאָתוֹן מִן הַדֶּרֶךְ וַתֵּלֶךְ בַּשָּׂדֶה וַיַּךְ בִּלְעָם אֶת הָאָתוֹן לְהַטֹּתָהּ הַדָּרֶךְ:

ותרא האתון. והוא לא ראה, שנתן הקדוש ברוך הוא רשות לבהמה לראות יותר מן האדם, שמתוך שיש בו דעת תטרף דעתו כשיראה מזיקין: וחרבו שלופה בידו. אמר רשע זה הניח כלי אמנותו, שכלי זינן של אמות העולם בחרב, והוא בא עליהם בפיו, שהוא אמנות שלהם, אף אני אתפוש את שלו ואבוא עליו באמנותו. וכן היה סופו (במדבר לא, ח) ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב: (רש"י)

(כד) וַיַּעֲמֹד מַלְאַךְ יְהוָה בְּמִשְׁעוֹל הַכְּרָמִים גָּדֵר מִזֶּה וְגָדֵר מִזֶּה:

במשעול. כתרגומו בשביל. וכן (מ''א כ, י) אם ישפק עפר שומרון לשעלים. עפר הנדבק בכפות הרגלים בהלוכן, וכן (ישעיה מ, יב) מי מדד בשעלו מים, ברגליו ובהלוכו: גדר מזה וגדר מזה. סתם גדר של אבנים הוא: (רש"י)

(כה) וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ יְהוָה וַתִּלָּחֵץ אֶל הַקִּיר וַתִּלְחַץ אֶת רֶגֶל בִּלְעָם אֶל הַקִּיר וַיֹּסֶף לְהַכֹּתָהּ:

ותלחץ. היא עצמה: ותלחץ. את אחרים, את רגל בלעם: (רש"י)

(כו) וַיּוֹסֶף מַלְאַךְ יְהוָה עֲבוֹר וַיַּעֲמֹד בְּמָקוֹם צָר אֲשֶׁר אֵין דֶּרֶךְ לִנְטוֹת יָמִין וּשְׂמֹאול:

ויוסף מלאך ה' עבור. לעבור עוד לפניו להלוך להיות לפניו במקום אחר, כמו (בראשית לג, ג) והוא עבר לפניהם. ומדרש אגדה יש בתנחומא מה ראה לעמוד בשלשה מקומות, סימני אבות הראהו: (רש"י)

(כז) וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ יְהוָה וַתִּרְבַּץ תַּחַת בִּלְעָם וַיִּחַר אַף בִּלְעָם וַיַּךְ אֶת הָאָתוֹן בַּמַּקֵּל: (כח) וַיִּפְתַּח יְהוָה אֶת פִּי הָאָתוֹן וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם מֶה עָשִׂיתִי לְךָ כִּי הִכִּיתַנִי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים:

זה שלש רגלים. רמז לו אתה מבקש לעקור אמה החוגגת שלש רגלים בשנה: (רש"י)

(כט) וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לָאָתוֹן כִּי הִתְעַלַּלְתְּ בִּי לוּ יֶשׁ חֶרֶב בְּיָדִי כִּי עַתָּה הֲרַגְתִּיךְ:

התעללת. כתרגומו לשון גנאי ובזיון: לו יש חרב בידי. גנות גדולה היה לו דבר זה בעיני השרים, זה הולך להרוג אמה שלמה בפיו, ולאתון זו צריך לכלי זין: (רש"י)

(ל) וַתֹּאמֶר הָאָתוֹן אֶל בִּלְעָם הֲלוֹא אָנֹכִי אֲתֹנְךָ אֲשֶׁר רָכַבְתָּ עָלַי מֵעוֹדְךָ עַד הַיּוֹם הַזֶּה הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי לַעֲשׂוֹת לְךָ כֹּה וַיֹּאמֶר לֹא:

ההסכן הסכנתי. כתרגומו, וכן (איוב כב, ב) הלאל יסכן גבר. ורבותינו דרשו מקרא זה בגמרא אמרו ליה, מאי טעמא לא רכבת אסוסיא. אמר להון ברטיבא שדאי ליה וכו' , כדאיתא במסכת עבודה זרה (ד, ב) : (רש"י)

(לא) וַיְגַל יְהוָה אֶת עֵינֵי בִלְעָם וַיַּרְא אֶת מַלְאַךְ יְהוָה נִצָּב בַּדֶּרֶךְ וְחַרְבּוֹ שְׁלֻפָה בְּיָדוֹ וַיִּקֹּד וַיִּשְׁתַּחוּ לְאַפָּיו: (לב) וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַלְאַךְ יְהוָה עַל מָה הִכִּיתָ אֶת אֲתֹנְךָ זֶה שָׁלוֹשׁ רְגָלִים הִנֵּה אָנֹכִי יָצָאתִי לְשָׂטָן כִּי יָרַט הַדֶּרֶךְ לְנֶגְדִּי:

כי ירט הדרך לנגדי. רבותינו חכמי המשנה דרשוהו (שבת קה, א) נוטריקון יראה ראתה, נטתה, בשביל שהדרך לנגדי, כלומר לקנאתי ולהקניטני. ולפי משמעו כי חרד הדרך לנגדי לשון רטט, כי ראיתי בעל הדרך שחרד ומהר הדרך שהוא לכעסי ולהמרותי [ולהמראתי] . ומקרא קצר הוא, כמו (ש''ב יג, לט) ותכל דוד. לישנא אחרינא ירט לשון רצון, וכן (איוב טז) ועל ידי רשעים ירטני, מפייס ומנחם אותי על ידי רשעים, שאינן אלא מקניטים: (רש"י)

(לג) וַתִּרְאַנִי הָאָתוֹן וַתֵּט לְפָנַי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים אוּלַי נָטְתָה מִפָּנַי כִּי עַתָּה גַּם אֹתְכָה הָרַגְתִּי וְאוֹתָהּ הֶחֱיֵיתִי:

אולי נטתה. כמו לולא, פעמים שאולי משמש בלשון לולא: גם אתכה הרגתי. הרי זה מקרא מסורס, והוא כמו גם הרגתי אותך, כלומר לא העכבה בלבד קראתך על ידי, כי גם ההריגה: ואותה החייתי. ועתה מפני שדברה והוכיחתך ולא יכלת לעמוד בתוכחתה, כמו שכתוב (פסוק ל) ויאמר לא. על כן הרגתיה, שלא יאמרו זו היא שסלקה את בלעם בתוכחתה ולא יכול להשיב, שחס המקום על כבוד הבריות, וכן (ויקרא כ, טו. טז) ואת הבהמה תהרגו, וכן (שם) והרגת את האשה ואת הבהמה: (רש"י)

(לד) וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל מַלְאַךְ יְהוָה חָטָאתִי כִּי לֹא יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה נִצָּב לִקְרָאתִי בַּדָּרֶךְ וְעַתָּה אִם רַע בְּעֵינֶיךָ אָשׁוּבָה לִּי:

כי לא ידעתי. גם זה גנותו, ועל כרחו הודה, שהוא היה משתבח שיודע דעת עליון, ופיו העיד לא ידעתי: אם רע בעיניך אשובה לי. להתריס נגד המקום היא תשובה זו. אמר לו הוא בעצמו צוני ללכת, ואתה מלאך מבטל את דבריו, למוד הוא בכך, שאמר דבר ומלאך מחזירו, אמר לאברהם (בראשית כב, ב) קח נא את בנך וגו' , ועל ידי מלאך בטל את דברו, אף אני אם רע בעיניך צריך אני לשוב: (רש"י)

(לה) וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ יְהוָה אֶל בִּלְעָם לֵךְ עִם הָאֲנָשִׁים וְאֶפֶס אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תְדַבֵּר וַיֵּלֶךְ בִּלְעָם עִם שָׂרֵי בָלָק:

לך עם האנשים. בדרך שאדם רוצה לילך בה, מוליכין אותו. לך עם האנשים. כי חלקך עמהם וסופך להאבד מן העולם: ואפס. על כרחך את הדבר אשר אדבר וגו' : עם שרי בלק. שמח לקללם כמותם: (רש"י)

(לו) וַיִּשְׁמַע בָּלָק כִּי בָא בִלְעָם וַיֵּצֵא לִקְרָאתוֹ אֶל עִיר מוֹאָב אֲשֶׁר עַל גְּבוּל אַרְנֹן אֲשֶׁר בִּקְצֵה הַגְּבוּל:

וישמע בלק. שלח שלוחים לבשרו: אל עיר מואב. אל מטרופולין שלו, עיר החשובה שלו, לומר ראה מה אלו מבקשים לעקור: (רש"י)

(לז) וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל בִּלְעָם הֲלֹא שָׁלֹחַ שָׁלַחְתִּי אֵלֶיךָ לִקְרֹא לָךְ לָמָּה לֹא הָלַכְתָּ אֵלָי הַאֻמְנָם לֹא אוּכַל כַּבְּדֶךָ:

האמנם לא אוכל כבדך. נתנבא שסופו לצאת מעמו בקלון: (רש"י)

(לח) וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל בָּלָק הִנֵּה בָאתִי אֵלֶיךָ עַתָּה הֲיָכוֹל אוּכַל דַּבֵּר מְאוּמָה הַדָּבָר אֲשֶׁר יָשִׂים אֱלֹהִים בְּפִי אֹתוֹ אֲדַבֵּר: (לט) וַיֵּלֶךְ בִּלְעָם עִם בָּלָק וַיָּבֹאוּ קִרְיַת חֻצוֹת:

קרית חצות. עיר מלאה שוקים אנשים ונשים וטף בחוצותיה, לומר ראה ורחם שלא יעקרו אלו: (רש"י)

(מ) וַיִּזְבַּח בָּלָק בָּקָר וָצֹאן וַיְשַׁלַּח לְבִלְעָם וְלַשָּׂרִים אֲשֶׁר אִתּוֹ:

בקר וצאן. דבר מועט, בקר אחד וצאן אחד בלבד: (רש"י)

(מא) וַיְהִי בַבֹּקֶר וַיִּקַּח בָּלָק אֶת בִּלְעָם וַיַּעֲלֵהוּ בָּמוֹת בָּעַל וַיַּרְא מִשָּׁם קְצֵה הָעָם:

במות בעל. כתרגומו לרמת דחלתיה, שם עבודה זרה: (רש"י)

במדבר פרק-כג

(א) וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל בָּלָק בְּנֵה לִי בָזֶה שִׁבְעָה מִזְבְּחֹת וְהָכֵן לִי בָּזֶה שִׁבְעָה פָרִים וְשִׁבְעָה אֵילִים: (ב) וַיַּעַשׂ בָּלָק כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר בִּלְעָם וַיַּעַל בָּלָק וּבִלְעָם פָּר וָאַיִל בַּמִּזְבֵּחַ: (ג) וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לְבָלָק הִתְיַצֵּב עַל עֹלָתֶךָ וְאֵלְכָה אוּלַי יִקָּרֵה יְהוָה לִקְרָאתִי וּדְבַר מַה יַּרְאֵנִי וְהִגַּדְתִּי לָךְ וַיֵּלֶךְ שֶׁפִי:

אולי יקרה ה' לקראתי. אינו רגיל לדבר עמי ביום: וילך שפי. כתרגומו יחידי, לשון שופי ושקט, שאין עמו אלא שתיקה: (רש"י)

(ד) וַיִּקָּר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֶת שִׁבְעַת הַמִּזְבְּחֹת עָרַכְתִּי וָאַעַל פָּר וָאַיִל בַּמִּזְבֵּחַ:

ויקר. לשון עראי, לשון גנאי, לשון טמאת קרי, כלומר בקושי ובבזיון, ולא היה נגלה עליו ביום אלא בשביל להראות חבתן של ישראל: את שבעת המזבחת. שבעה מזבחות ערכתי אין כתיב כאן, אלא את שבעת המזבחות, אמר לפניו אבותיהם של אלו בנו לפניך שבעה מזבחות, ואני ערכתי כנגד כלן. אברהם בנה ארבעה (בראשית יב, ז) ויבן שם מזבח לה' הנראה אליו, (שם יב, ח) ויעתק משם ההרה וגו' , (שם יג, יח) ויאהל אברם וגו' ואחד בהר המוריה. ויצחק בנה אחד (שם כו, כה) ויבן שם מזבח וגו' . ויעקב בנה שתים, אחד בשכם ואחד בבית אל: ואעל פר ואיל במזבח. ואברהם לא העלה אלא איל אחד: (רש"י)

(ה) וַיָּשֶׂם יְהוָה דָּבָר בְּפִי בִלְעָם וַיֹּאמֶר שׁוּב אֶל בָּלָק וְכֹה תְדַבֵּר: (ו) וַיָּשָׁב אֵלָיו וְהִנֵּה נִצָּב עַל עֹלָתוֹ הוּא וְכָל שָׂרֵי מוֹאָב: (ז) וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר מִן אֲרָם יַנְחֵנִי בָלָק מֶלֶךְ מוֹאָב מֵהַרְרֵי קֶדֶם לְכָה אָרָה לִּי יַעֲקֹב וּלְכָה זֹעֲמָה יִשְׂרָאֵל:

ארה לי יעקב ולכה זעמה ישראל. בשני שמותיהם אמר לו לקללם, שמא אחד מהם אינו מבהק: (רש"י)

(ח) מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל וּמָה אֶזְעֹם לֹא זָעַם יְהוָה:

מה אקב לא קבה אל. כשהיו ראוים להתקלל לא נתקללו, כשהזכיר אביהם את עונם, כי באפם הרגו איש. לא קלל אלא אפם, שנאמר (בראשית מט) ארור אפם. כשנכנס אביהם במרמה אצל אביו היה ראוי להתקלל, מה נאמר שם (שם כז, לג) גם ברוך יהיה. במברכים נאמר (דברים כז, יב) אלה יעמדו לברך את העם. במקללים לא נאמר ואלה יעמדו לקלל את העם, אלא על הקללה, לא רצה להזכיר עליהם שם קללה: לא זעם ה'. אני אין כחי אלא שאני יודע לכון השעה שהקדוש ברוך הוא כועס בה, והוא לא כעס כל הימים הללו שבאתי אליך, וזהו שנאמר (מיכה ו, ה) עמי זכר נא מה יעץ וגו' ומה ענה אתו בלעם וגו' למען דעת צדקות ה': (רש"י)

(ט) כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב:

כי מראש צרים אראנו. אני מסתכל בראשיתם ובתחלת שרשיהם, ואני רואה אותם מיסדים וחזקים כצורים וגבעות הללו על ידי אבות ואמהות: הן עם לבדד ישכן. הוא אשר זכו לו אבותיו לשכון בדד, כתרגומו: ובגוים לא יתחשב. כתרגומו, לא יהיו נעשין כלה עם שאר האמות, שנאמר (ירמיה ל, יא) כי אעשה כלה בכל הגוים וגו' אינן נמנין עם השאר. דבר אחר כשהן שמחין אין אמה שמחה עמהם, שנאמר (דברים לב, יב) ה' בדד ינחנו. וכשהאמות בטובה, הם אוכלין עם כל אחד ואחד ואין עולה להם מן החשבון, וזהו, ובגוים לא יתחשב: (רש"י)

(י) מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב וּמִסְפָּר אֶת רֹבַע יִשְׂרָאֵל תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמֹהוּ:

מי מנה עפר יעקב וגו' . כתרגומו, דעדקיא דבית יעקב וכו' מארבע משריתא, מארבע דגלים. דבר אחר עפר יעקב אין חשבון במצות שהם מקימין בעפר (דברים כב, י) לא תחרוש בשור ובחמור, (ויקרא יט, יט) לא תזרע כלאים, אפר פרה, ועפר סוטה וכיוצא בהם: ומספר את רבע ישראל. רביעותיהן, זרע היוצא מן התשמיש שלהם: תמת נפשי מות ישרים. שבהם: (רש"י)

(יא) וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל בִּלְעָם מֶה עָשִׂיתָ לִי לָקֹב אֹיְבַי לְקַחְתִּיךָ וְהִנֵּה בֵּרַכְתָּ בָרֵךְ: (יב) וַיַּעַן וַיֹּאמַר הֲלֹא אֵת אֲשֶׁר יָשִׂים יְהוָה בְּפִי אֹתוֹ אֶשְׁמֹר לְדַבֵּר: (יג) וַיֹּאמֶר אֵלָיו בָּלָק (לך) לְכָה נָּא אִתִּי אֶל מָקוֹם אַחֵר אֲשֶׁר תִּרְאֶנּוּ מִשָּׁם אֶפֶס קָצֵהוּ תִרְאֶה וְכֻלּוֹ לֹא תִרְאֶה וְקָבְנוֹ לִי מִשָּׁם:

וקבנו לי. לשון צווי, קללהו לי: (רש"י)

(יד) וַיִּקָּחֵהוּ שְׂדֵה צֹפִים אֶל רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וַיִּבֶן שִׁבְעָה מִזְבְּחֹת וַיַּעַל פָּר וָאַיִל בַּמִּזְבֵּחַ:

שדה צופים. מקום גבוה היה ששם הצופה עומד לשמור אם יבא חיל על העיר: ראש הפסגה. בלעם לא היה קוסם כבלק, ראה בלק שעתידה פרצה להפרץ בישראל משם ששם מת משה. כסבור ששם תחול עליהם הקללה, וזו היא הפרצה שאני רואה: (רש"י)

(טו) וַיֹּאמֶר אֶל בָּלָק הִתְיַצֵּב כֹּה עַל עֹלָתֶךָ וְאָנֹכִי אִקָּרֶה כֹּה:

אקרה כה. מאת הקדוש ברוך הוא: אקרה. לשון אתפעל: (רש"י)

(טז) וַיִּקָּר יְהוָה אֶל בִּלְעָם וַיָּשֶׂם דָּבָר בְּפִיו וַיֹּאמֶר שׁוּב אֶל בָּלָק וְכֹה תְדַבֵּר:

וישם דבר בפיו. ומה היא השימה הזאת, ומה חסר המקרא באמרו שוב אל בלק וכה תדבר, אלא כשהיה שומע שאינו נרשה לקלל, אמר מה אני חוזר אצל בלק לצערו. ונתן לו הקדוש ברוך הוא רסן וחכה בפיו כאדם הפוקס בהמה בחכה להוליכה אל אשר ירצה. אמר לו על כרחך תשוב אל בלק: (רש"י)

(יז) וַיָּבֹא אֵלָיו וְהִנּוֹ נִצָּב עַל עֹלָתוֹ וְשָׂרֵי מוֹאָב אִתּוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ בָּלָק מַה דִּבֶּר יְהוָה:

ושרי מואב אתו. ולמעלה הוא אומר וכל שרי מואב, כיון שראו שאין בו תקוה הלכו להם מקצתם, ולא נשארו אלא מקצתם: מה דבר ה'. לשון צחוק הוא זה, כלומר אינך ברשותך: (רש"י)

(יח) וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר קוּם בָּלָק וּשֲׁמָע הַאֲזִינָה עָדַי בְּנוֹ צִפֹּר:

קום בלק. כיון שראהו מצחק בו, נתכון לצערו עמוד על רגליך, אינך רשאי לישב ואני שלוח אליך בשליחותו של מקום: בנו צפר. לשון מקרא הוא זה, כמו (תהלים קד, כ) חיתו יער, (בראשית א, כד) וחיתו ארץ, (תהלים קיד, ח) למעינו מים: (רש"י)

(יט) לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב וּבֶן אָדָם וְיִתְנֶחָם הַהוּא אָמַר וְלֹא יַעֲשֶׂה וְדִבֶּר וְלֹא יְקִימֶנָּה:

לא איש אל וגו' . כבר נשבע להם להביאם ולהורישם ארץ שבעה אמות, ואתה סבור להמיתם במדבר: ההוא אמר וגו' . בלשון תמה, ותרגומו תיבין ומתמלכין, חוזרים ונמלכין לחזור בהם: (רש"י)

(כ) הִנֵּה בָרֵךְ לָקָחְתִּי וּבֵרֵךְ וְלֹא אֲשִׁיבֶנָּה:

הנה ברך לקחתי. אתה שואלני מה דבר ה', קבלתי ממנו לברך אותם: וברך ולא אשיבנה. הוא ברך אותם ואני לא אשיב את ברכתו: וברך. כמו וברך וכן הוא גזרת רי''ש, כמו (תהלים עד, יח) אויב חרף, כמו חרף, וכן (שם י, ג) ובוצע ברך, המהלל ומברך את הגוזל ואומר, אל תירא כי לא תענש, שלום יהיה לך, מרגיז הוא להקדוש ברוך הוא. ואין לומר ברך שם דבר, שאם כן היה נקוד בפתח קטן וטעמו למעלה, אבל לפי שהוא לשון פעל הוא נקוד קמץ, וטעמו למטה: (רש"י)

(כא) לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל יְהוָה אֱלֹהָיו עִמּוֹ וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ:

לא הביט און ביעקב וגו' . כתרגומו. דבר אחר אחרי פשוטו הוא נדרש מדרש נאה. לא הביט. הקדוש ברוך הוא און שביעקב, כשהן עוברין על דבריו אינו מדקדק אחריהם להתבונן באוניות [באון] שלהם ובעמלן שהן עוברין על דתו: עמל. לשון עברה, כמו והרה עמל (תהלים ז, טו) , כי אתה עמל וכעס תביט (שם י, יד) לפי שהעברה היא עמל לפני המקום: ה' אלהיו עמו. אפלו מכעיסין וממרים לפניו אינו זז מתוכן: ותרועת מלך בו. לשון חבה ורעות כמו רעה דוד (שמואל ב' טו, לז) אוהב דוד, ויתנה למרעהו (שופטים טו, ו) וכן תרגם אנקלוס ושכינת מלכהון ביניהון: (רש"י)

(כב) אֵל מוֹצִיאָם מִמִּצְרָיִם כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ:

אל מוציאם ממצרים. אתה אמרת הנה עם יצא ממצרים, לא יצא מעצמו אלא האלהים הוציאם: כתועפות ראם לו. כתוקף רום וגובה שלו, וכן וכסף תועפות (איוב כב כה) , לשון מעוז המה, ואומר אני שהוא לשון ועוף יעופף (בראשית א כ) , המעופף ברום וגובה ותקף רב הוא זה ותועפות ראם עפיפת גובה. דבר אחר, תועפות ראם. תקף ראמים, ואמרו רבותינו אלו השדים: (רש"י)

(כג) כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל כָּעֵת יֵאָמֵר לְיַעֲקֹב וּלְיִשְׂרָאֵל מַה פָּעַל אֵל:

כי לא נחש ביעקב. כי ראוים הם לברכה שאין בהם מנחשים וקוסמים: כעת יאמר ליעקב וגו' . עוד עתיד להיות עת כעת הזאת אשר תגלה חבתן לעין כל שהן יושבין לפניו ולומדים תורה מפיו ומחצתן לפנים ממלאכי השרת, והם ישאלו להם מה פעל אל, וזהו שנאמר והיו עיניך רואות את מוריך (ישעיה ל, כ) . דבר אחר יאמר ליעקב אינו לשון עתיד, אלא לשון הוה, אינן צריכין למנחש וקוסם כי בכל עת שצריך להאמר ליעקב ולישראל מה פעל הקדוש ברוך הוא ומה גזרותיו במרום, אינן מנחשים וקוסמים אלא נאמר להם על פי נביאיהם מה היא גזרת המקום, או אורים ותמים מגידים להם, ואונקלוס לא תרגם כן: (רש"י)

(כד) הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא לֹא יִשְׁכַּב עַד יֹאכַל טֶרֶף וְדַם חֲלָלִים יִשְׁתֶּה:

הן עם כלביא יקום וגו' . כשהן עומדים משנתם שחרית, הן מתגברין כלביא וכארי לחטוף את המצות, ללבוש טלית לקרא את שמע ולהניח תפלין: לא ישכב. בלילה על מטתו עד שהוא אוכל ומחבל כל מזיק הבא לטרפו. כיצד, קורא את שמע על מטתו ומפקיד רוחו ביד המקום, בא מחנה וגיס להזיקם, הקדוש ברוך הוא שומרם ונלחם מלחמותם ומפילם חללים. דבר אחר הן עם כלביא יקום וגו' . כתרגומו: ודם חללים ישתה. נתנבא שאין משה מת עד שיפיל מלכי מדין חללים ויהרג הוא עמהם, שנאמר (יהושע יג, כב) ואת בלעם בן בעור הקוסם הרגו בני ישראל בחרב אל חלליהם: (רש"י)

(כה) וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל בִּלְעָם גַּם קֹב לֹא תִקֳּבֶנּוּ גַּם בָּרֵךְ לֹא תְבָרֲכֶנּוּ:

גם קב לא תקבנו. גם ראשון מוסיף על גם השני, וגם השני על גם ראשון, וכן גם לי גם לך לא יהיה (מלכים א' ג, כו) , וכן גם בחור גם בתולה (דברים לב, כה) : (רש"י)

(כו) וַיַּעַן בִּלְעָם וַיֹּאמֶר אֶל בָּלָק הֲלֹא דִּבַּרְתִּי אֵלֶיךָ לֵאמֹר כֹּל אֲשֶׁר יְדַבֵּר יְהוָה אֹתוֹ אֶעֱשֶׂה: (כז) וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל בִּלְעָם לְכָה נָּא אֶקָּחֲךָ אֶל מָקוֹם אַחֵר אוּלַי יִישַׁר בְּעֵינֵי הָאֱלֹהִים וְקַבֹּתוֹ לִי מִשָּׁם:

וקבותו לי. אין זה לשון צווי, כמו וקבנו, אלא לשון עתיד, אולי יישר בעיניו ותקבנו לי משם, מלדי''רש מי''י בלע''ז [תקלל אותו] : (רש"י)

(כח) וַיִּקַּח בָּלָק אֶת בִּלְעָם רֹאשׁ הַפְּעוֹר הַנִּשְׁקָף עַל פְּנֵי הַיְשִׁימֹן:

ראש הפעור. קוסם היה בלק וראה שהן עתידין ללקות על ידי פעור ולא היה יודע במה, אמר שמא הקללה תחול עליהם משם, וכן כל החוזים בכוכבים רואים ואינם יודעים מה רואים: (רש"י)

(כט) וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל בָּלָק בְּנֵה לִי בָזֶה שִׁבְעָה מִזְבְּחֹת וְהָכֵן לִי בָּזֶה שִׁבְעָה פָרִים וְשִׁבְעָה אֵילִים: (ל) וַיַּעַשׂ בָּלָק כַּאֲשֶׁר אָמַר בִּלְעָם וַיַּעַל פָּר וָאַיִל בַּמִּזְבֵּחַ:

במדבר פרק-כד

(א) וַיַּרְא בִּלְעָם כִּי טוֹב בְּעֵינֵי יְהוָה לְבָרֵךְ אֶת יִשְׂרָאֵל וְלֹא הָלַךְ כְּפַעַם בְּפַעַם לִקְרַאת נְחָשִׁים וַיָּשֶׁת אֶל הַמִּדְבָּר פָּנָיו:

וירא בלעם כי טוב וגו' . אמר איני צריך לבדוק בהקדוש ברוך הוא כי לא יחפוץ לקללם: ולא הלך כפעם בפעם. כאשר עשה שתי פעמים: לקראת נחשים. לנחש אולי יקרה ה' לקראתו כרצונו, אמר רוצה ואינו רוצה לקללם, אזכיר עונותיהם, והקללה על הזכרת העברה תחול: וישת אל המדבר פניו. כתרגומו: (רש"י)

(ב) וַיִּשָּׂא בִלְעָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת יִשְׂרָאֵל שֹׁכֵן לִשְׁבָטָיו וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ אֱלֹהִים:

וישא בלעם את עיניו. בקש להכניס בהם עין רעה, והרי יש לך שלש מדותיו עין רעה ורוח גבוהה ונפש רחבה האמורים למעלה: שוכן לשבטיו. ראה כל שבט ושבט שוכן לעצמו ואינן מעורבין, ראה שאין פתחיהם מכונין זה כנגד זה, שלא יציץ לתוך אהל חברו: ותהי עליו רוח אלהים. עלה בלבו שלא יקללם: (רש"י)

(ג) וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר נְאֻם בִּלְעָם בְּנוֹ בְעֹר וּנְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן:

בנו בער. כמו למעינו מים (תהלים קיד, ח) . ומדרש אגדה שניהם היו גדולים מאבותיהם, בלק בנו צפור, אביו בנו הוא במלכות, ובלעם גדול מאביו בנביאות, מנה בן פרס היה: שתם העין. עינו נקורה ומוצאת לחוץ וחור שלה נראה פתוח, ולשון משנה הוא כדי שישתום ויסתום ויגוב (ע''ז סט.) ורבותינו אמרו לפי שאמר ומספר את רבע ישראל, שהקדוש ברוך הוא יושב ומונה רביעיותיהן של ישראל מתי תבא טפה שנלד הצדיק ממנה, אמר בלבו מי שהוא קדוש ומשרתיו קדושים יסתכל בדברים הללו, ועל דבר זה נסמת עינו של בלעם. ויש מפרשים שתום העין פתוח העין, כמו שתרגם אנקלוס, ועל שאמר שתום העין, ולא אמר שתום העינים, למדנו שסומא באחת מעיניו היה: (רש"י)

(ד) נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי אֵל אֲשֶׁר מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם:

נפל וגלוי עינים. פשוטו כתרגומו, שאין נראה עליו אלא בלילה כשהוא שוכב. ומדרשו כשהיה נגלה עליו לא היה בו כח לעמוד על רגליו ונופל על פניו, לפי שהיה ערל ומאוס להיות נגלה עליו בקומה זקופה לפניו: (רש"י)

(ה) מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל:

מה טבו אהליך. על שראה פתחיהם שאינן מכונין זה מול זה: משכנתיך. חניותיך, כתרגומו. דבר אחר מה טבו אהליך. מה טבו אהל שילה ובית עולמים בישובן שמקריבין בהן קרבנות לכפר עליהם: משכנתיך. אף כשהן חרבין, לפי שהן משכון עליכם, וחרבנן כפרה על הנפשות, שנאמר כלה ה' את חמתו (איכה ד) , ובמה כלה, ויצת אש בציון: (רש"י)

(ו) כִּנְחָלִים נִטָּיוּ כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר כַּאֲהָלִים נָטַע יְהוָה כַּאֲרָזִים עֲלֵי מָיִם:

כנחלים נטיו. שנארכו ונמשכו לנטות למרחוק, אמרו רבותינו מברכותיו של אותו רשע אנו למדים מה היה בלבו לקללם כשאמר (פסוק א) וישת אל המדבר פניו, וכשהפך המקום את פיו ברכם מעין אותן קללות שבקש לומר כו', כדאיתא בחלק (סנהדרין קה, א) : כאהלים. כתרגומו, לשון מור ואהלות (תהלים מה, ט) : נטע ה'. בגן עדן. לשון אחר כאהלים נטע ה', כשמים המתוחין כאהל: נטע ה'. לשון נטיעה מצינו באהלים, שנאמר ויטע אהלי אפדנו (דניאל יא, מה) : (רש"י)

(ז) יִזַּל מַיִם מִדָּלְיָו וְזַרְעוֹ בְּמַיִם רַבִּים וְיָרֹם מֵאֲגַג מַלְכּוֹ וְתִנַּשֵּׂא מַלְכֻתוֹ:

מדליו. מבארותיו. ופירושו כתרגומו: וזרעו במים רבים. לשון הצלחה הוא זה, כזרע הזרוע על פני המים: וירם מאגג מלכו. מלך ראשון שלהם יכבוש את אגג מלך עמלק: ותנשא מלכותו. של יעקב יותר ויותר, שיבא אחריו דוד ושלמה: (רש"י)

(ח) אֵל מוֹצִיאוֹ מִמִּצְרַיִם כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ יֹאכַל גּוֹיִם צָרָיו וְעַצְמֹתֵיהֶם יְגָרֵם וְחִצָּיו יִמְחָץ:

אל מוציאו ממצרים. מי גורם להם הגדלה הזאת, אל המוציאם ממצרים, בתוקף ורום שלו יאכל את הגוים שהם צריו: ועצמותיהם. של צרים: יגרם. מנחם פתר בו לשון שבירה, וכן (צפניה ג, ג) לא גרמו לבקר, וכן (יחזקאל כג, לד) את חרשיה תגרמי, ואני אומר לשון עצם הוא שמגרר הבשר בשניו מסביב והמוח שבפנים, ומעמיד העצם על ערמימותה: וחציו ימחץ. אנקלוס תרגם חציו של צרים, חלוקה שלהם כמו (בראשית מט, כג) בעלי חצים, מרי פלוגתא, וכן ימחץ, לשון (שופטים ה, כו) ומחצה וחלפה רקתו, שיחצו את ארצם. ויש לפתור לשון חצים ממש, חציו של הקדוש ברוך הוא ימחץ בדמם של צרים, יטבול ויצטבע בדמם, כמו (תהלים סח, כד) למען תמחץ רגלך בדם. ואינו זז מלשון מכה, כמו מחצתי, שהצבוע בדם נראה כאלו מחוץ ונגוע: (רש"י)

(ט) כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ מְבָרֲכֶיךָ בָרוּךְ וְאֹרְרֶיךָ אָרוּר:

כרע שכב כארי. כתרגומו, יתישבו בארצם בכח וגבורה: (רש"י)

(י) וַיִּחַר אַף בָּלָק אֶל בִּלְעָם וַיִּסְפֹּק אֶת כַּפָּיו וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל בִּלְעָם לָקֹב אֹיְבַי קְרָאתִיךָ וְהִנֵּה בֵּרַכְתָּ בָרֵךְ זֶה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים:

ויספק. הכה זו על זו: (רש"י)

(יא) וְעַתָּה בְּרַח לְךָ אֶל מְקוֹמֶךָ אָמַרְתִּי כַּבֵּד אֲכַבֶּדְךָ וְהִנֵּה מְנָעֲךָ יְהוָה מִכָּבוֹד: (יב) וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל בָּלָק הֲלֹא גַּם אֶל מַלְאָכֶיךָ אֲשֶׁר שָׁלַחְתָּ אֵלַי דִּבַּרְתִּי לֵאמֹר: (יג) אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת פִּי יְהוָה לַעֲשׂוֹת טוֹבָה אוֹ רָעָה מִלִּבִּי אֲשֶׁר יְדַבֵּר יְהוָה אֹתוֹ אֲדַבֵּר:

לעבר את פי ה'. כאן לא נאמר אלהי, כמו שנאמר בראשונה, לפי שידע שנבאש בהקדוש ברוך הוא ונטרד: (רש"י)

(יד) וְעַתָּה הִנְנִי הוֹלֵךְ לְעַמִּי לְכָה אִיעָצְךָ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָעָם הַזֶּה לְעַמְּךָ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים:

הולך לעמי. מעתה הריני כשאר עמי, שנסתלק הקדוש ברוך הוא מעליו: לכה איעצך. מה לך לעשות. ומה היא העצה, אלהיהם של אלו שונא זמה הוא כו' , כדאיתא בחלק (סנהדרין קו.) תדע שבלעם השיא עצה זו להכשילם בזמה, שהרי נאמר הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם (לקמן לא, טז) : אשר יעשה העם הזה לעמך. מקרא קצר הוא זה, איעצך להכשילם, ואומר לך מה שהן עתידין להרע למואב באחרית הימים: (רש"י)

(טו) וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר נְאֻם בִּלְעָם בְּנוֹ בְעֹר וּנְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן: (טז) נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי אֵל וְיֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם:

וידע דעת עליון. לכון השעה שכועס בה: (רש"י)

(יז) אֶרְאֶנּוּ וְלֹא עַתָּה אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב וְקַרְקַר כָּל בְּנֵי שֵׁת:

אראנו. רואה אני שבחו של יעקב וגדלתן, אך לא עתה היא, אלא לאחר זמן: דרך כוכב. כתרגומו, לשון דרך קשתו (איכה ב, ד) , שהכוכב עובר כחץ, ובלע''ז דישטנ''ט [מזנק] כלומר יקום מזל: וקם שבט. מלך רודה ומושל: ומחץ פאתי מואב. זה דוד, שנאמר בו השכב אותם ארצה וימדד שני חבלים להמית וגו' (שמואל ב' ח, ב) : וקרקר. לשון קורה כמו אני קרתי (מלכים ב' יט, כד) מקבת בור נקרתם (ישעיה נא, א) יקרוה עורבי נחל (משלי ל, יז) פורי''יר בלע''ז [לנקב] : כל בני שת. כל האמות, שכלם יצאו מן שת בנו של אדם הראשון: (רש"י)

(יח) וְהָיָה אֱדוֹם יְרֵשָׁה וְהָיָה יְרֵשָׁה שֵׂעִיר אֹיְבָיו וְיִשְׂרָאֵל עֹשֶׂה חָיִל:

והיה ירשה שעיר איביו. ישראל: (רש"י)

(יט) וְיֵרְדְּ מִיַּעֲקֹב וְהֶאֱבִיד שָׂרִיד מֵעִיר:

וירד מיעקב. ועוד יהיה מושל אחר מיעקב: והאביד שריד מעיר. מעיר החשובה של אדום והיא רומי, ועל מלך המשיח אומר כן, שנאמר בו וירד מים עד ים (תה' עב) ולא יהיה שריד לבית עשו (עוב' א) : (רש"י)

(כ) וַיַּרְא אֶת עֲמָלֵק וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר רֵאשִׁית גּוֹיִם עֲמָלֵק וְאַחֲרִיתוֹ עֲדֵי אֹבֵד:

וירא את עמלק. נסתכל בפרענותו של עמלק: ראשית גוים עמלק. הוא קדם את כלם להלחם בישראל, וכך תרגם אנקלוס ואחריתו לאבד בידם, שנאמר תמחה את זכר עמלק (דברים כה, יט) : (רש"י)

(כא) וַיַּרְא אֶת הַקֵּינִי וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר אֵיתָן מוֹשָׁבֶךָ וְשִׂים בַּסֶּלַע קִנֶּךָ:

וירא את הקיני. לפי שהיה קיני תקוע אצל עמלק, כענין שנאמר ויאמר שאול אל הקיני וגו' (שמואל א' טו, ו) הזכירו אחר עמלק, נסתכל בגדלתן של בני יתרו שנאמר בהם תרעתים שמעתים שוכתים (דברי הימים א' ב, נה) : איתן מושבך. תמה אני מהיכן זכית לכך הלא אתה עמי היית בעצת הבה נתחכמה לו (שמות א, י) , ועתה נתישבת באיתן ומעוז של ישראל: (רש"י)

(כב) כִּי אִם יִהְיֶה לְבָעֵר קָיִן עַד מָה אַשּׁוּר תִּשְׁבֶּךָּ:

כי אם יהיה לבער קין וגו' . אשרך שנתקעת לתוקף זה שאינך נטרד עוד מן העולם, כי אף אם אתה עתיד לגלות עם עשרת השבטים ותהיה לבער ממקום שנתישבת שם, מה בכך: עד מה אשור תשבך. עד היכן הוא מגלה אותך, שמא ללחלח וחבור, אין זה טרוד מן העולם, אלא טלטול ממקום למקום ותשוב עם שאר הגליות: (רש"י)

(כג) וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר אוֹי מִי יִחְיֶה מִשֻּׂמוֹ אֵל:

וישא משלו וגו' . כיון שהזכיר את שבית אשור אמר, אוי מי יחיה משמו אל. מי יכול להחיות את עצמו משמו את אלה שלא ישים עליו הגוזר את אלה, שיעמוד סנחריב ויבלבל את כל האמות, ועוד יבואו: (רש"י)

(כד) וְצִים מִיַּד כִּתִּים וְעִנּוּ אַשּׁוּר וְעִנּוּ עֵבֶר וְגַם הוּא עֲדֵי אֹבֵד:

וצים מיד כתים. ויעברו כתיים שהן רומיים בבירניות גדולות על אשור: וענו עבר. וענו אותם שבעבר הנהר: וגם הוא עדי אבד. וכן פרש דניאל עד די קטילת חיותא והובד גשמה (דניאל ז, יא) : וצים. ספינות גדולות, כדכתיב וצי אדיר (ישעיה לג, כא) תרגומו ובורני רבתא: (רש"י)

(כה) וַיָּקָם בִּלְעָם וַיֵּלֶךְ וַיָּשָׁב לִמְקֹמוֹ וְגַם בָּלָק הָלַךְ לְדַרְכּוֹ:

במדבר פרק-כה

(א) וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב:

בשטים. כך שמה: לזנות אל בנות מואב. על ידי עצת בלעם כדאיתא בחלק: (רש"י)

(ב) וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲוּוּ לֵאלֹהֵיהֶן:

וישתחוו לאלהיהן. כשתקף יצרו עליו ואמר לה השמעי לי, והיא מוציאה לו דמות פעור מחיקה ואומרת לו השתחוה לזה: (רש"י)

(ג) וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר וַיִּחַר אַף יְהוָה בְּיִשְׂרָאֵל:

פעור. על שם שפוערין לפניו פי הטבעת ומוציאין רעי, וזו היא עבודתו: ויחר אף ה' בישראל. שלח בהם מגפה: (רש"י)

(ד) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה קַח אֶת כָּל רָאשֵׁי הָעָם וְהוֹקַע אוֹתָם לַיהוָה נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ וְיָשֹׁב חֲרוֹן אַף יְהוָה מִיִּשְׂרָאֵל:

קח את כל ראשי העם. לשפוט את העובדים לפעור: והוקע אותם. את העובדים: והוקע. היא תליה, כמו שמצינו בבני שאול והוקענום לה' (שמואל ב' כא, ו) ושם תליה מפורשת בעבודה זרה בסקילה, וכל הנסקלין נתלין: נגד השמש. לעין כל. ומדרש אגדה השמש מודיע את החוטאים, הענן נקפל מכנגדו והחמה זורחת עליו: (רש"י)

(ה) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר:

הרגו איש אנשיו. כל אחד ואחד מדיני ישראל היה הורג שנים, ודיני ישראל שמונת רבוא ושמונת אלפים, כדאיתא בסנהדרין (יח.) : (רש"י)

(ו) וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא וַיַּקְרֵב אֶל אֶחָיו אֶת הַמִּדְיָנִית לְעֵינֵי מֹשֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהֵמָּה בֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:

והנה איש מבני ישראל בא. נתקבצו שבטו של שמעון אצל זמרי שהיה נשיא שלהם, אמרו לו אנו נדונין במיתה ואתה יושב וכו' , כדאיתא באלו הן הנשרפין (סנהדרין דף פב, א) : את המדינית. כזבי בת צור: לעיני משה. אמרו לו משה, זו אסורה או מתרת, אם תאמר אסורה, בת יתרו מי התירה לך וכו' , כדאיתא התם: והמה בוכים. נתעלמה ממנו הלכה כל הבועל ארמית קנאים פוגעים בו געו כלם בבכיה. בעגל עמד משה כנגד ששים רבוא, שנאמר (שמות לב, כ) ויטחן עד אשר דק וגו' וכאן רפו ידיו, אלא כדי שיבא פנחס ויטול את הראוי לו: (רש"י)

(ז) וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ:

וירא פנחס. ראה מעשה ונזכר הלכה, אמר לו למשה מקבלני ממך הבועל ארמית קנאין פוגעין בו, אמר לו קריינא דאגרתא איהו ליהוי פרוונקא, מיד ויקח רמח בידו וגו' : (רש"י)

(ח) וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֻּבָּה וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

אל הקבה. אל האהל: אל קבתה. [אל הקבה] כמו הלחיים והקיבה כון בתוך זכרות של זמרי ונקבות שלה, וראו כלם שלא לחנם הרגם, והרבה נסים נעשו לו כו', כדאיתא התם (סנהד' פב:) : (רש"י)

(ט) וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף: